בואו נלך מעט אחורה. לפני כ-125 שנה, ב-1891, המציא ג'יימס נייסמית' את משחק הכדורסל. זה קרה כמעט במקרה. אני מניח שאיני מחדש לאף אחד מכם דבר עם הסיפור הידוע; נייסמית' התבקש למצוא משחק שאפשר לשחק אותו באולם, שדורש מעט מקום, רק בכדי שתלמידי הקולג' שבו לימד יוכלו לשמור על כושר. מאז, הכל היסטוריה.

המשחק השתכלל והתפתח רבות. סלי האפרסקים של נייסמית' התחלפו מזמן בטבעות משוכללות, נקבעו חוקים חדשים כמו כדרור וכדור חוץ ובשנת 1945 נכנס סימון חדש למגרש הכדורסל. הסימון שעליו אני מדבר, שהגיע לליגת ה-NBA רק בשנת 1961, הוא קשת השלוש כמובן. היא תהיה מרכזית מאוד באגדה הזו.

רק כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1964, הגיח אדם חדש אל העולם. שמו היה דל, והוא נולד בוירג'ניה לג'ק וג'ואניטה קארי. בילדותו, דל – אח בודד עם ארבע אחיות גדולות ממנו – היה נוהג לזרוק לחישוק מתכת קטן שהיה בחצר. אחיותיו היו מעיפות אותו מהבית החוצה עם כדור בלבד והוא היה זורק עד שהוריו היו חוזרים הביתה מעבודתם. מי שלימד אותו לזרוק לסל מלכתחילה היה אביו, ג'ק. ג'ק – חובב כדורסל מושבע – היה עובד פשוט, שעבד המון, אבל בלעדיו, כנראה לא היינו מקבלים שניים מהקלעים הטובים ביותר שה-NBA ידע. הוא לימד את בנו לא רק לקלוע, אלא גם את רוח הספורט והעבודה הקשה. גם כשדל היה בתיכון ובקולג', ג'ק היה דואג קודם כל שיכין את שיעורי הבית שלו, ורק אז היה מתעניין במצב הכדורסל שלו.

דל, שהתחיל את מסעו ככדורסלן באותה חצר הקטנה עם חישוק המתכת, היה באמצע אחת העונות הראשונות שלו בליגה כשנולד לו בן בכור, בשם סטפן.

בניגוד לדל, השנים הראשונות של סטפן ככדורסלן חובב היו נראות אחרת לגמרי. הוא לא עבר התעללות מאחיות גדולות, והסל בחצר אמנם היה שם, אבל היו גם מקומות אחרים בהם הוא היה יכול לשחק כדורסל. הוא היה הולך עם אביו למשחקי NBA בהם היה משחק, וכשהשחקנים היו מתחממים, היית יכול לראות את סטפן הצעיר זורק לצד כוכבי ענק. הוא חי בבית גדול, עם כל המותרות ששחקן כדורסל שמרוויח מיליוני דולרים בשנה מרשה לעצמו. אך עדיין, המקום שקארי באמת הפך בו לשחקן שהוא היום, או המקום שבו הכל התחיל – היה באותה החצר עם אותה הטבעת בבית של ג'ק – שנפטר באופן מפתיע כשסטפן היה רק פעוט – וג'ואניטה. זו, ידעה שאם היא רוצה נשיקה מהנכד כשזה שבא לבקר, היא צריכה לעמוד בינו ובין הטבעת.

קארי הצעיר אמנם הפגין הרבה כישרון בילדותו, אך אף אחד לא האמין שיש לו סיכוי אמיתי להגיע למקצוענים. כשהיה בן עשר, הוא שיחק באופן מקרי נגד חברו לקבוצה כיום, קווין דוראנט. דוראנט התרשם מאוד מהיכולות של הצעיר הצנום, אך לא האמין שהוא הולך לפגוש בו בשלבים מאוחרים יותר, בגלל גודלו.

עד השנה האחרונה שלו בתיכון, סטפן היה זורק מהמותן. ולמרות שהיה קולע בצרורות, ומשפיל את יריביו ממש כפי שהוא עושה היום, כל סקאוט שהסתכל עליו לא לקח אותו ברצינות. "לא מספיק שהוא נמוך וצנום" חשבו לעצמם, "הוא גם זורק מהמותן?". אז, החליט אביו, שהיה מאמנו מגיל 0, לשנות את הזריקה של בנו הבכור. מול אותו סל, באותו הבית של ג'ק וג'ואניטה, העביר דל את סטף את מה שמכונה "קיץ הדמעות". "זו הפעם היחידה שבא שנאתי לזרוק לסל," יספר קרי שנים לאחר מכן. למרות שהזריקה הצליחה להשתנות, ונראית מאז דומה מאוד למה שהיא נראית היום, קארי הצעיר לא היה מבוקש בקולג'. גודלו הצנום והיכולות האתלטיות המוגבלות שלו, גרמו לסקאוטים לפקפק בבנו של דל. זה היה מכאיב במיוחד כשהקולג' שבו שיחקו שני הוריו – דל בכדורסל ואמו בכדורעף – לא הביע בו עניין כלל.

לבסוף הוא הלך לדיוידסון, מכללה קטנה יחסית, וגרם לכל אלו שויתרו עליו, להתחרט. הוא היה דומיננטי ביותר, ואף הוביל את דיווידסון, מכללה קטנה עד ל-8 האחרונות. בסך הכל, היו לקארי ממוצעים של 25 נק' בשלוש שנים בקולג', כששמו כקלעי קטלני נודע מחוף לחוף.

למרות זאת, הוא נבחר רק במקום השביעי בדאפט 2009, אליו החליט לגשת. למה? פעם נוספת – בפעם המי יודע כמה – הרבה אנשים פקפקו בו בגלל גובהו וגודלו. טענות שכולנו מכירים על גובה, סייז ואתלטיות לא מספקים ל-NBA, נשמעו גם אז. האמת, קשה להאשים הרבה ממפקפקיו, בכל הזמנים; כולם ראו הרבה שחקנים שכשהגיעו לרמה גבוהה, הם לא הצליחו להתאים את עצמם אליה. בעיקר אם נתוניהם הפיזיים לא היו מספקים. האמת, לקארי הפעם לקח גם הרבה יותר זמן מהפעמים הקודמות להוכיח שהוא ראוי להערכה.

בשלוש עונותיו הראשונות, הוא לא היה הכוכב שהוא היום. הוא היה שחקן חביב בקבוצה די חלשה, שבעיקר היה מציג מספרים לא רעים. בנוסף, הפציעות החלו לפגוע בסטף הצעיר ואף על פי שרק בעונתו השלישית הפסיד יותר מ-10 משחקים (מאז זה קרה רק עוד פעם אחת, בעונה החולפת) הקרסול שלו הפך לידוע לשמצה. בעונת 2012-2013, הכל החל להשתנות. זו הייתה עונה בה גולדן סטייט הגיעו לפלייאוף לראשונה מאז שהכוכבים של הקבוצה היו בארון דיוויס וסטפן ג'קסון. אני זוכר את הקבוצה הזו כקבוצה מלהיבה, בעלת סגנון התקפי מהנה ביותר לצפייה, וכמובן, המון שלשות. כשהם הדיחו באותה השנה את דנבר, ללא יתרון הביתיות, הקבוצה בכלל הפכה ללהיט. כולם צפו לה עתיד ורוד. הם לא ידעו עד כמה. קארי באופן אישי חווה עונה נהדרת כשממוצעיו קפצו ל-23 נק' ו-7 אסיסטים, ומיצב את עצמו, פתאום, כאחד מהרכזים הטובים והמהנים לצפייה בליגה.

בעונה לאחר מכן, קארי המשיך להשתפר ואף נבחר למשחק האולסטאר לראשונה, אך העונה נגמרה בצורה מאכזבת, עם הפסד 4-3 לקליפרס בפלייאוף. באותו הקיץ, החליטו בהנהלת הווריורס להיפרד ממאמנם ממארק ג'קסון ולהביא במקומו את סטיב קר, למשרת האימון הראשונה שלו. קארי, שהיה קשור מאוד למאמן הקודם, מארק ג'קסון, הביע את מורת רוחו בתקשורת. הוא וג'קסון חלקו הרבה דברים משותפים, שאחד מהם הוא אהבה לנצרות ולדת. גם אני זוכר את ההחלטה כמעט מוזרה – הקבוצה עשתה התקדמות יפה והדרגתית, וסביר להניח שלאט לאט נראה שיפור.

אוי, זו הייתה טעות חמורה לחשוב שחילופי המאמנים הללו היו טעות. סטיב קר הביא גישה מקצוענית וידע לנצל את הקבוצה שיש לו עד תום, והוביל את הווריורס למאזן לא הגיוני של 15-67 והמקום הראשון בליגה. בעונה הזו, סטף קארי הפך לכוכב של ממש. הממוצעים אמנם היו דומים, אך בזכות כמות הניצחונות העצומה כל מי שלא הכיר עד אז את שמו וביצועיו נחשף לקסם. הוא היה הפנים של הקבוצה שהפכה את קשת השלוש, שאותה הזכרנו מקודם, לקו החשוב ביותר במגרש הכדורסל. זו הקבוצה שהפכה את הכדורסל לשירה, שהראתה לנו לאן הליגה הולכת; אחורה. לקשת השלוש.

באותה עונה, הווריורס הובילו את הליגה בנקודות, באסיסטים, והיו בטופ פייב בכל קטגוריה אפשרית הקשורה לשלשות. הם שיחקו מהר, והתבססו על יכולות הקליעה המדהימות של הסגל. וקארי היה הפנים של כל זה. הילד הצנום, שהיה זורק שעות על גבי שעות בחצר של סבתא ג'ואניטה, קטף את תואר ה-MVP. ואת תואר האליפות, כשהוא מנצח את האויב המושבע שלו בבוא הימים – לברון ג'יימס – בגמר. העונה הזו תפסה את כל הליגה לא מוכנה ומכאן, הציפיות מהווריורס היו בשמיים.

העונה הבאה התחילה אפילו טוב יותר מהקודמת מבחינת קארי והווריורס. הם התחילו את העונה עם רצף הזוי של 24 ניצחונות רצופים, וקארי קלע בממוצע כמות בלתי נתפסת של 33 נק' באותה התקופה. הווריורס המשיכו לשבור שיאים באותה העונה והגיעו לקו הסיום של העונה הסדירה כשהם שוברים, בקושי, את שיא הניצחונות לעונה סדירה עם 9-73. מספריו של קארי מאותה העונה שווים להתעכב עליהם: 30 נק', ב-50-45-91, 5.5 ריב', 6.5 אסיסטים ו-2 חטיפות וכל זה ב-34 דקות בלבד.

אך גם בזמן אמת, היה ברור שהשיא שהם ניסו ואף הצליחו לשבור, היה בעוכריהם. קארי הגיע פצוע לפלייאוף, והקבוצה נראתה מותשת, בשלב שבו היא אמורה להיראות רעננה יותר מכולם. היא עברה בקושי את שלבי הפלייאוף, כולל קאמבק הירואי בגמר המערב מול אחת מיריבותיה הקשות – אוקלהומה סיטי עם קווין דוראנט. למרות הובלה של 1-3 בגמר הכללי, הווריורס וקארי הפסידו ללברון ג'יימס, קיירי אירווינג וקליבלנד, באחת מההפתעות הגדולות ביותר בעשור האחרון בגמר ה-NBA. קארי עצמו נראה בפלייאוף הזה עייף, פצוע וקיבל ביקורות רבות, ביחד עם הקבוצה, על חלוקת הכוחות הלא נכונה.

ואז, הגיעו השנתיים האחרונות. קווין דוראנט חבר לקארי ולחבורה שניצחה 73 משחקים בעונה שלפני כן, והשאר היסטוריה. מה שחשוב להגיד הוא שקארי הצליח לחלוק את אור הזרקורים והתהילה עם דוראנט, שלא האמין בו כשהיה בן 10, וזה הוביל לשתי אליפויות רצופות, שנותנות לרכזנו – שהגיע כבר לגיל 30 ביום הפאי האחרון – שלוש בסך הכל. התואר המרכזי היחיד שקארי לא לקח, באופן מעט ביזארי, הוא MVP הגמר. באליפות הראשונה היה זה איגודלה שקיבל את התואר, ובשתיים האחרונות היה זה KD. כך יצא שאחד מגדולי השחקנים בדור הזה, לא קיבל את התואר אף על פי שזכה בשלוש אליפויות.

סטפן קארי, יותר מהכל, הביא משהו חדש למשחק הכדורסל. הוא הביא שמחת חיים – ששונאיו קוראים לה שחצנות (לגיטימי) – ומשהו שונה למגרש הכדורסל. דרגות הקושי של זריקותיו, ביחד עם גופו הצנום והמראה של הילד התמים, גורמים להמון ניגודים. כשנחשוב בדרך כלל על ספורטאי על, נדמיין לעצמנו מישהו כלברון ג'יימס: גוף שרירי וגבוה, יכולות אתלטיות בלתי יאמנות והרגשה ש"לא משנה כמה הייתי מתאמן, לעולם לא הייתי יכול להיות כמוהו". קארי נותן לכל ילד חלום. הוא אמנם לא באמת כזה רזה ונמוך, והוא יכול להטביע כשהוא מעוניין בכך, אבל כשילד צעיר מתבונן בו, הוא יכול להאמין שאם הוא יתאמן מספיק, גם הוא יוכל להגיע לשם. בגלל קארי ישנן אלפי או מיליוני שלשות חדשות שנזרקות מידי יום לסלים ברחבי העולם, שסביר להניח שרבים מהם נראים כמו הטבעת של ג'ק מאשר סלי NBA. זו, לדעתי, המתנה הכי גדולה שהגארד הזה נתן לליגה. הוא שינה את האופן שבו מסתכלים עליה. הוא הביא למיליוני ילדים ברחבי העולם תקווה שגם הם יכולים להיות מה שהם רוצים להיות, והביא שמחת חיים ותחושה שונה לליגה. ואת השלשות. יש לו גם הרבה מניות במהפכת השלשות.

קארי נקרא גם "הרוצח בעל פני התינוק", אבל לדעתי הוא ממש לא רוצח. לא משחקים ולא קבוצות. הוא סתם עושה מה שהוא אוהב. ומה שסביו ואביו אהבו. לקלוע לסל.